Before the elections began, I decided to make a print for an old shirt of mine. On it I printed the following quote said Herzl, the question mark is my addition: “And a legend it will continue to be?” I really did hope that we would change Israel’s leadership panel because I believe that our future is not yet doomed. On the 18th of March, after I found out that a transformation in the government is not on the horizon, I found myself questioning my question mark, thinking that I should have put three dots instead. ‘Likud’ in the government for me means a road paved with fear and difficulties towards coexistence. When I hear statements regarding minorities or speeches made against the wishes of presidents, I do not understand where the excuse that Binyamin Netanyahu is the only possible leader, regardless of his political views, comes from. Is it so, that in our vast state, there is only one leader that can represent us?

As a student at EMIS, I take a right wing government as an additional scratch to the collection my heart carries. “It’s too extreme. It’s only politics. Let’s wait for next time.” you would say, but when I come to my English class and listen to a close friend say that it is becoming harder and harder for him to live in a state that does not accept minorities such as himself, I find myself fighting with all my strength not to reveal the tears that are gathering behind my eyes.

Questions from my classmates are filled with perplexity; they do not understand the absence of a left wing government after all of the opinions that surround them. But we are stationed in Tel Aviv, in a school that declares itself as left winged, with students whose right for a country called ‘Palestine’ is accepted, so all is left to do is to explain that this place they see is not an indicator for the majority of this country. A peace rally at the Rabin square is not enough. Songs which carry titles such as ‘Another brother went down to the grave’ or ‘Five proposals for resolving the conflict’ are a minority in comparison to statements such as ‘Death to the lefties’.

The 18th of March was a mourning day for me, but very quickly I saw the mistake in the matter. It is very patronizing from my side to claim that there is no more hope after the people have spoken, majority chose and received its hope. And the minority, because democracy is democracy, was left behind. After all my hope was gone, I reconstructed it for the time that is yet to come. Inside me lays a weak voice that knows that when my time on this planet will come to an end, it will most probably occur in Israel, without me living through a left wing government. The only way for me to change my mind would be through a true revolution from the people.  It is very nice that politicians want change, very cute that the lefties state ‘replacing now’, but it is only when the majority, from whatever class there is, will scream with a broken voice ‘No for war- Yes for peace… No for conscription- Yes for choice’; a change will be seen here.

Now, when the grieving day is behind me, I allow myself to bring back the question mark to that same quote, because after all I do not have any spare days of hopelessness in my wallet, these are too expensive and may cause everything to collapse. I will not lie, it is hard for me to state proudly that I am Israeli. I am Israeli because I believe in the values of the Kibutz, I am Israeli because the sun is good to me and the land knows me, I am Israeli because the language bewitches me. I am not Israeli because the Kibutz are long gone, because there is barely something non privatized left and because not only did we go to war but we are also declaring more. I want my Israel, the Israel I learnt about in History classes and the Israel that blooms when I work at the stable.

The Israelis are those who left the land that was not kind to them, towards one that was not fertile, and developed it. I think that now we stumbled upon a time that Israel has become the unkind. This does not mean that we ought to leave, after all we have so many generations of those who left. We simply need to remind them what stands behind the statement ‘I am Israeli’; that is transforming situations for the better. It is no longer the Jewish problem that is ought to be solved and maybe with time that would be the ‘majority rules’. Hebrew version:

לפני תחילת הבחירות החלטתי  להכין הדפס לחולצה שלי. על החולצה ניצבת האמירה הבאה, לקוחה מהציטוט של הרצל: “ואגדה יוסיף להיות”, מלווה בסימן שאלה. אני באמת קיוויתי שנחליף את ההנהגה של מדינת ישראל, כי אני מאמינה שעתידנו עוד לא נחרץ. ב18 למרץ, אחרי שגיליתי  כי שינוי בממשלה לא נראה באופק, מצאתי את עצמי מתחרטת שסימן השאלה הוא אינו שלוש נקודות במקום. ליכוד בראש המדינה מסמל בשבילי דרך רצופה בפחד ומכשולים אל עבר דו קיום. כשאני שומעת אמירות כנגד מיעוטים או רואה נאומים הנעשים כנגד רצונם של ראשי ממשלה אני לא מבינה מאיפה מגיע התירוץ שבנימין נתניהו הוא המנהיג האפשרי היחיד, ללא קשר לדעותיו הפוליטיות. הייתכן שבכל מדינת ישראל הרחבה שלנו יש אך ורק אדם אחד שיכול לייצג אותנו?

כתלמידה באמיס אני לוקחת ממשלת ימין כסריטה נוספת לאוסף בלבי. “זה קיצוני מדי. זה רק פוליטיקה. נחכה לפעם הבאה.” אתם תגידו, אבל כשאני באה לשיעור ספרות ושומעת חבר קרוב אומר שקשה לו יותר ויותר לחיות במדינה שלא מטפחת מיעוטים כמו המיעוט אליו הוא שייך, אני מוצאת את עצמי נלחמת במירב כוחותיי לא לחשוף את הדמעות שהצטברו מאחורי העין.

שאלות מחבריי לספסל מלאות בתהייה, הם לא מבינים למה אין ממשלת שמאל אחרי כל הדעות שהם שומעים מסביבם. אבל אנחנו ממוקמים בתל אביב, בבית ספר שמצהיר על עצמו כשמאלני, עם תלמידים שזכותם למדינה ושמה ‘פלסטין’ מתקבלת, ומה שנותר לי לעשות זה רק להסביר שהמקום אליו הם נחשפים לא מעיד על כלל הציבור של המדינה שלנו. עצרת רבים לשלום זה לא מספיק. שירים עליהם מתנוססות כותרות כמו ‘זה הזמן להתעורר’ או ‘חמש הצעות לפתרון הסכסוך’ הינם מיעוט בהשוואה לסיסמאות כמו ‘מוות לשמאלנים’.

ה18 למרץ היה עבורי ליום אבל, אבל מהר מאוד הבנתי את טעותי בדבר. זה מאוד מתנשא מצידי להגיד שאין תקווה כאשר העם אמר את שלו, הרוב בחר וקיבל את התקווה שלו. והמיעוט, כי דמוקרטיה זה דמוקרטיה, נותר מאחור. אחרי שכל התקווה אבדה, אני משחזרת אותה לקראת ההמשך. בתוך תוכי יש קול שיודע כי כשיגיע הקץ לזמן שלי על כדור הארץ, רוב הסיכויים הם שהוא יבוא בארץ ישראל, מבלי שהיה אף יום בחיי בו ראיתי ממשלת שמאל. הדרך היחידה בה אשנה את דעתי תהיה מהפכה אמיתית מן העם. זה מאוד נחמד שפוליטיקאים רוצים שינוי, נורא חמוד ששמאלנים צועקים ‘עכשיו מחליפים’, אבל רק כשרובנו, כל מעמד אשר נהיה, נזעק עם מיתרי קול סרוטים ‘לא למלחמה- כן לשלום… לא לגיוס חובה- כן לזכות הבחירה’; נראה פה שינוי.

עכשיו כאשר יום האבל מאחורי אני מסכימה לעצמי להחזיר את סימן השאלה, כי אחרי הכל אין לי ימים ללא תקווה בארנק, הם יקרים מדי ועלולים למוטת הכל. לא אשקר, קשה לי להצהיר, בגאווה, שאני ישראלית. אני ישראלית כי אני מאמינה בערכי הקיבוץ, אני ישראלית כי השמש טובה לי והארץ מכירה אותי, אני ישראלית כי השפה מכשפת אותי. אני לא ישראלית כי כבר אין קיבוץ, כי את הרוב כבר הפרטנו ולמלחמות לא רק יצאנו אלא מצהירים שנצא לעוד. אני רוצה את הישראלית שלי, הישראלית שלמדתי עליה בשיעורי ההיסטוריה והישראלית שפורחת בי כשאני עובדת באורווה. הישראלים עזבו את הגולה שלא הייתה נאה אליהם, אל עבר אדמה לא פורייה ופיתחו אותה. אני חושבת שעכשיו ישראל היא זאת שלא נאה, אבל זה לא אומר שצריך לעזוב, הרי יש לנו כל כך הרבה דורות של עוזבים. רק צריך להזכיר להם מה שעומד מאחורי ישראליות וזהו שיפור המצב. כרגע המצב שיש לשפר הוא לא את זה של היהודים ואולי עם הזמן זה יהיה הרוב הקובע.

Written by Ma’ayan Agmon English version edited by Maria Tirnovanu

Advertisements